אוקטובר 2011
דברי פתיחה – אהבות טמונות.
לפני שניסחתי את הקונספט של התערוכה, את מה אני רוצה שהיא תאמר ואיך תהיה תלויה.. ניסיתי להכיר אותו, לבנות דמות עגולה תלת ממדית של שלמה אלקלעי.
חיפשתי אנשים ממקומות שונים בחיים שלו ודברתי איתם. גם דרך הסרט של נעם בן-שהם, שמתעד אותו ושמוצג כאן בתערוכה גיליתי אדם מעניין ומורכב עם שני קטבים קיצוניים מאד מצד אחד— בנקאי – איש של סדר מאורגן מסודר ומדוקדק ומצד שני ורומנטיקן פיראי ושובב מצחיק רגיש שאוהב את הטבע שנמשך לשונה לאחר למוזר..
ראיתי את הכתב שלו – אותיות משורטטות ישרות סדורות מאד אך גם יש בהם תלתלים, פינות פרועות ומתמרדות שרומזות על הזרמים התחתיים החמים- הרותחים שמבעבעים בנפשו מבקשים כ"כ לצאת לחירות.
כשהגעתי לעבודותיו- הן היו ארוזות בארגזים סגורים- זהים בגודלם ומסומנים בקפידה.
גם הארגזים עמוסי העבודות ביקשו כאילו, לפרוץ, לצאת לאור.. כשקרעתי את הדבק שאטם את הקופסאות ופתחתי אותם הסתכלתי על עצמי מהצד וניראה היה כאילו אני פותחת ארגזי מטמון מסרט מצוייר בתוכם גיליתי את העולם העשיר מלא העניין, הרגישות ההומור והאהבה שראה והביא שלמה בצילומים שלו וזה גם המקור שנתן לי את ההשראה לשם של התערוכה– אהבות טמונות.
והיתה המשפחה. בכל פעם שהיתי איתם היתה תחושה ששלמה כ"כ נוכח , ששלמה פועם. מבחינתם יש לו רצונות, בחירות הסתייגויות ויש לו גם לא מעט ביקורת.. והם, בזהירות, בהקשבה, בעדינות ובנתינה גדולה הולכים איתו לכאן. ותודה גדולה לכם על כך
קצת על מה הוביל אותי לתלות כך את התערוכה… אז שוב אני חוזרת אל אותה הסצנה שלי פורצת את ארגזי המטמונים האלה פורסת את העבודות הרבות ורואה את העניין של שלמה בצורה- בצורות ואובייקטים בנוף שהוא חוזר ומביא בזויות שונות מתוך נופים שונים בווריאציות שונות.. לכן החלטתי ללכת על הכוח של הצורות שחוזרות על עצמן – קיבצתי – קבוצות ברורות, שבלוניות — לדוגמא- קבוצה – כמעט מקבץ ירי של פתחים ודיאלוג של חוץ ופנים, קבוצה של השתקפויות ואשליות אופטיות..קבוצה של עיסוק בצורות גיאומטריות, יש שם אפילו קבוצה מצחיקה של ציפורים.. בחרתי להציג את הצילומים בגודלם המקורי- גודל כמעט אחיד ותליתי אותם בצפיפות מסוימת ובחזרתיות כדי ליצור איזה קצב שהצופה הולך לפיו עוקב כאילו אחרי החיפוש הקדחתני האובססבי כמעט של שלמה אחרי הצורות האלה. רציתי שהצופה ילווה את שלמה, יוכל ממש לשמוע את הצעדים את הנשימות את "היריות" הקליקים המהירים של המצלמה, את הנסיון שלו לתפוס לבלוע ולהקפיא את מה שראה.
ושוב, רציתי שהכל יהיה סכמטי, מסודר כמעט כמו בבנק – הצילומים מסודרים בנוקשות כמו שטרות בקופה. כמוהו – כמו משל לשלמה –יש כאן סדר גדול בתוך סערת וחגיגת החיפוש והמציאה הזאת שלו..
בחרתי גם להציג את המצלמה שלו- אהובת נפשו של שלמה- דווקא הפשטות- "הפושטיות" שלה מספרת את חוסר היומרה, את התמימות שבה שלמה עשה צילום. קטנה וצנועה, היתה המצלמה חלק חשוב מחייו, ממנו.
רוני שרייר ספיר אוצרת התערוכה
סולי – כן סולי הוא בשבילי שלמה אלקלעי
השכן מקומה רביעית
בשכונת יפה נוף שבירושלים
אותו הכרתי מגיל 5
וכשסולי היה מגיע הביתה.
איך שהיה נכנס לשיכון
קודם היה פותח את תיבת הדואר
ואז
שריקה של יצירה קלאסית הייתה מתנגנת
בגרם המדרגות מהקומה הראשונה בה גרתי
ועד לקומה הרביעית עד לפתח הבית.
כן זהו סולי שמגיל חמש הכיר אותי ובכל פעם שהייה
פוגש אותי גם בצבא היה שואל אותי איך בגן….
מן הומור כזה ..
שאני בשבילו נשארתי הילדה הקטנה מרחוב יפה –נוף 8 ירושלים
וכך עברו חלפו השנים ואני סטודנטית לקולנוע
מתבקשת לביים כפרויקט ראשון בלימודים סרט קצר .
מה עושים ?
ואז אמא שלי לחשה לי באוזן שלסולי יש
סיפור חיים מיוחד מעבר למשרה הבכירה שלו בבנק הבינלאומי.
אמרתי יש סיפור וכך מצאתי את עצמי
שומעת את חוכמת החיים של אישיות כל כך מיוחדת , מצחיקה ואינטליגנטית בצורה יוצאת דופן.
כן סולי
בכל פעם שאני נזכרת בך
עולה לי
דמותך המשעשעת עם חוכמת החיים הקסומה שלך
השפה העשירה,
האושר הפנימי והחיצוני שלך
והייחוד שבך.
היכולת שלך לקבל את כולם כשווים
כי כולנו נולדנו עם בגדי יום ההולדת שלנו-ערומים ושווים
הותירה בי חותם של ערכים שלמים
שבראשו עומד המשפט סיום שלך בסרט
"אוי ואבוי אם אדם מבוגר מאבד את הילד שבו"
אני גאה ונרגשת שמאחורי העדשה יכולתי לגעת באדם
ולהותיר למשפחה ולכולנו מזכרת כל כך אוטנטית
לאישיות כל כך נדירה ומיוחדת.
אוהבת ומתגעגעת נעם.
ערב טוב ותודה לכולכם שהגעתם
"אהבות טמונות" הן בבחינת הגשמת משאלה ואולי אף סוג של צווי שהשאיר לנו אבא עם פטירתו, לפני לכתו היה מודאג לגבי עתידו וגורלו של אוסף התמונות שאת חלקן בחרנו להציג כאן, וכן לגבי אלפי שקופיות והסרטים שצילם במהלך חייו, אילו היו חשובים בעיניו מכל חומר, יש לנו תוכניות ראשוניות איך לשמר ולהנגיש את החומרים הללו ולהפוך את חלקן לנחלת הכלל.
העיסוק בהכנת התערוכה היווה בשבילנו הזדמנות, לא רק להיזכר בצדדים שונים ומגוונים של אישיותו אלא גם להכיר צדדים חדשים שלא הכרנו ונקודת מבט שלו על החיים וככל שבחנו, הסתכלנו והפכנו את התמונות, כך ניגלו לעינינו כיוונים, דרכי מחשבה והשקפות, שם גילינו את האהבות הטמונות שלו, שם ראינו את האהבה לטבע ולחופש, שם ראינו את הילד שאוהב את תשומת הלב, שם ראינו את אהבת האדם.
אני מבקש את רשותכם להודות לאילו שסייעו בידינו לקיים את התערוכה הזו,
ראשית לעירית רחובות, להנהלת בית יד לבנים לימימה ולשפרה, שלא חסכה כל מאמץ כדי שהתערוכה ואירוע הפתיחה יהיו מכובדים והולמים, תודה מקרב לב.
לרוני האוצרת של התערוכה שגילתה סקרנות אין סופית להכיר את הדמות שמאחורי הצילומים, שהייתה שותפה איתנו לאין סוף התלבטויות ושידעה גם לחתוך ולהחליט כשהיה נדרש,
לנעם בן שהם שהסרט המוצג כאן הוא פרי עבודת הביכורים שלה ושבזכות התערוכה חידשנו קשר ישן וטוב איתה ועם משפחתה.
ואחרונים חביבים, לכולכם שבאתם, להשתתף איתנו באירוע זה, מקווים שהכרתם עוד חלק באישיותו של אבא וכמובן שגם נהניתם, שבוע טוב לכולם
שוקי אלקלעי
תמונות מאווירת התערוכה
